רותי שטרן

גדלתי במושב קטן בגליל. לא היו לסביות מסביבי, לא בבית ספר, לא במושב, לא בספרים ולא בטלוויזיה. לא בשום מקום. כשאני חושבת עכשיו על חברות שהיו לי בגיל מוקדם, אני יכולה להיזכר בהתרגשות הזאת של התאהבות אבל זאת לא היתה אופציה. לא הרגשתי שונה, הרגשתי לא קיימת, הרגשתי שהרגשות האלה גורמים לי להיות משהו שלא קיים. אז הפסקתי להרגיש, וניסיתי להתנהג רגיל ולאהוב את החברות שלי כמו שאמורים לאהוב חברות. התאהבתי בבנים ואח"כ בגברים, כי זה היה הדבר הנכון לעשות ובתור לסבית שהיא גם ביסקסואלית היה בזה תמיד גם מן האמת. אבל לא האמת השלמה.  מאוחר יותר כשהתאהבתי במישהי אחרי שיצאתי מהארון החוויה היתה של למצוא את עצמי מחדש. אני ממש זוכרת את החיוך שזה העלה לי.

אני יכולה להיזכר ברגע שהאסימון נפל, שהרגשתי בעוצמה את הרצון שלי לגעת במי שהיתה באותו זמן חברה טובה שלי. זה היה אחרי תקופה ארוכה של התקרבות, ואת הרגש הזה לא מימשתי אז וגם לא אחר כך אבל זה התחיל אצלי תהליך מודע ומבחינתי אף מהיר של יציאה מהארון. הייתי בת שלושים פלוס, נשואה לגבר ואמא לשלוש ילדות, ולמרות שאני הרגשתי שהכל רץ זה היה תהליך של כמה שנים. להכיר בהתאהבות שלי בה, להבין שזה אומר עלי משהו, לספר על זה לבעלי באותו זמן ולאט לאט לכולם. ואחרי שנתיים של מחשבה שאני אוכל לאכול מכל העוגות גם יחד, התגרשנו.

הגירושים היו חוויה קשה ומטלטלת. לבעלי לשעבר היה קשה לקבל את זה שאני עוזבת את הבית וגם נהיה לו קשה היחסים הפתוחים שהיו לנו עד לאותו רגע. לי היתה קשה מאד ההתנערות שלו. אם את רוצה ללכת תלכי רק תדעי שאת לא שייכת למשפחה הזאת יותר (עם כל מה שזה אומר). הוא לא האמין שאנחנו מתגרשים, אני לא האמנתי שאנחנו מתגרשים ככה. אחרי 15 שנים יחד לא קניתי את זה שנשבר לו הלב. אבל הוא לא היה האכזבה היחידה. בעצם כל העולם שהכרתי עד אז התפוגג ברגע. המשפחה שלו שהיתה גם המשפחה שלי מאז שהייתי בת עשרים וקצת, כמעט כל החברות שלי והחברים שלי, וגם קבוצת תמיכה שהיתה חלק משמעותי מחיי – כולם נעלמו. ואני לא הבנתי למה ואיך.

הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי. למזלי הגדול היתה לי אהובה נפלאה, וילדות שהיה להן קשה מאד עם הגירושים אבל לא עם הלסביות שלי (זה לא שהשתנית, אחת מהן אמרה) ומשפחת מוצא שהיתה שם בשבילי. אבל זה לא הספיק כדי שלא אפול. הייתי צריכה בגיל כמעט ארבעים להתחיל כלכלית מאפס, אחרי ש12 שנה הייתי בבית בחינוך ביתי עם הבנות. מצאתי את עצמי בלי כסף, בלי מקצוע,  בלי בית. עברתי לגור אצל החבר הכי טוב שלי עוד מגיל התיכון שהוא וכל המשפחה שלו קיבלו אותי בזרועות פתוחות כשדפקתי אצלם בדלת באמצע הלילה עם תיק קטן ונשארתי שם שמונה חודשים.

היום אני ארבע שנים אחרי, סוף סוף יכולה להגיד (טפו טפו) שהמשבר מאחורי. יש לי אהבה גדולה (כן,כן, אותה אחת), והקרקע חזרה בהדרגה למקומה. אני כבר כמעט לא הולכת לאיבוד, כמעט ולא בוכה, כמעט ולא מתגעגעת. מתחילה להאמין שיכולות להיות לי חברים חדשים, מתרגלת לעצמי החדשה שקצת יותר קשה לה עם חברים וקצת יותר טוב לה לבד.